פסקי דין חשובים שניתנו בתחום דיני משפחה והשלכותיהם

מוסד הנישואין מתאפיין בסטטוס, המעמד האישי, כפי שנקבע בעניין שגב נ' בית הדין הרבני האזורי (1967). אבל, בשנות ה-80 מתחילים ניסיונות להסדיר ולהגדיר את הידועים בציבור. בפסק הדין ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן (1984) מדובר על בני זוג ידועים בציבור, שחיו יחד במשך 40 שנה. לאישה היה ילד ממערכת יחסים קודמת. דירת המגורים שבה בני הזוג והילד התגוררו נקנתה על ידי הגבר, ונרשמה על שמו. בהמשך, האישה נפטרה, והילד שלה נותר מאחור.

בשלב זה, התעוררה השאלה מה זכויות הילד בדירת המגורים המדוברת? לכאורה, הדירה שייכת לגבר, ובגלל שאין שום קשר משפחתי ביולוגי בין הגבר לבין הילד, הילד לא זכאי לקבל שום דבר, וזאת בניגוד למצב שבו הגבר היה אבי הילד, ואז הילד היה מקבל חלק מהדירה כירושה מאימו.

השופט ברק קובע שבניגוד לסטטוס שמאפיין את מוסד הנישואין, ידועים בציבור מושתתים על עניין אחר – הסכמה בין הצדדים. לא מדובר על הכרה של המדינה שיוצרת את הזכויות והחובות של ידועים בציבור זה כלפי זה, אלא על הסכמה הדדית של בני הזוג לחיות יחד לכל דבר ועניין. מדובר במעין חוזה, שמחייב ביניהם בלבד, ולא מחייב אנשים אחרים (בניגוד למעמד אישי, שמחייב גם כלפי אנשים אחרים).

מכיוון שכך, ההלכה היא שישנה חזקת שיתוף על ידועים בציבור, שאם הם גרו בבית מגורים אחד שאותו הם חלקו, חיו בו יחד בדיוק כמו בעל ואישה, וניהלו משק בית משותף ולא נפרד – הרי שהייתה ביניהם הסכמה הדדית לשיתוף בנכסים. התוצאה של הניתוח המשפטי הזה, היא שבית המגורים היה משותף לגבר ולאישה, ולכן כאשר האישה הלכה לעולמה, מחצית מהבעלות בבית עוברת ליורשים שלה, ובמקרה הזה, לבנה.

בפסק הדין הופיעה גם דעת מיעוט, שהוצגה על ידי השופט שינבוים. השופט שינבוים טען שאין מקום להרחיב את תחולתה של חזקת השיתוף בנכסים על בני זוג שהם ידועים בציבור. הנימוק העיקרי הוא שמלכתחילה, בני זוג שלא מתחתנים כנראה רוצים לשמור על פירוד בנכסים שלהם, שכן אחרת הם היו נישאים זה לזה. לכן, לא ראוי לכפות חזקת שיתוף בנכסים על בני זוג שבחרו במודע שלא למסד את הקשר ביניהם ולא ליצור זכויות וחובות שונות.

ואולם, ההלכה היא עדיין שישנה הרחבה של חזקת השיתוף בנכסים על זוגות ידועים בציבור, מתוך הכרה בכך שחיי השיתוף נוצרים על בסיס חיים משותפים וניהול משק בית משותף, בלי קשר להיות בני הזוג נשואים.